Bidspirit auction | עותק מרן החיד”א ורבי משה

עותק מרן החיד”א ורבי משה סבעון מווהראן זי”ע עם הגהות בכתי”ק, פסקים וכתבים לבעל תרומת הדשן, ויניציאה ש”ו [1546] - ספר יסוד: 'פסקים וכתבים' מר' ישראל איסרלין בעל 'תרומת הדשן'. ויניציאה ש”ו [1546]. לפנינו מהדורה שניה של הספר, שיצא עם הספר תרומת הדשן ונדפס גם בנפרד. שאלות ותשובות להלכה ולמעשה. שאלות שנשאל מאחרים והוא השיב להם להלכה ולמעשה, ולכן תוקפן ההלכתי גדול יותר (ש”ך יורה סי' קצ”ו סק”כ ושם הגדולים מערכת גדולים מערכת י' אות ת”ב). בדף המגן הגהה ארוכה כ12 שורות בכתי”ק הפניני של מרן החיד”א זי”ע. בשולי הגליונות שלשה הגהות קצרות בכתי”ק של מרן החיד”א זי”ע. חמשה הגהות נוספות בכתי”ק של רבי משה סבעון מוואהרן אשר שניים מהם חתומות ”משה סבעון” ”משה”. חמשה דפים אחרונים הושלמו בכתב יד איטלקי קדום המאה ה17 לערך. רבי ישראל איסרלין בעל תרומת הדשן: ק”נ-ר”כ היה מגדולי חכמי אשכנז הראשונים ומחותמי התקופה, הוא נשא ונתן עם המהרי”ל, מהר”י ווייל ומהר”ם מינץ המפליגים בשבחו. ספרו תרומת הדשן הוא מספרי היסוד החשובים ביותר שעליהם ביססו רבי יוסף קארו את השולחן ערוך והרמ”א את הגהותיו. הגאון רבי משה סבעון: (תקס”ו -תרמ”ח) היה מחכמי ומקובלי אלג'יר, שהתגורר בעיר ווהראן. בצעירותו למד מפי רבי משה כנאפו, ונודע כי הסתגר במשך עשרים שנה בהם ישב על התורה ועל העבודה. סיפורי מופת התהלכו אודותיו והוא נודע אף בספרייתו הגדולה שמנתה למעלה מחמשת אלפים כותרים. שמו של רבינו התפרסם בנוגע לפולמוס שעורר נגד הספר 'זבח שלמים' שגרם לחכמי תוניס להוציא איסור על הספר. רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זי”ע: (ה'תפ”ד - ה'תקס”ו; היה פוסק הלכה מפורסם, מקובל אלוקי ושד”ר, רבינו נולד בירושלים לאביו רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי שהיה דור חמישי לאנוסי ספרד, אמו מרת שרה הייתה ממוצא אשכנזי שד”ר ומקובל. חיבר עשרות ספרים בתחומים תורניים מגוונים, וכן חיבור ביבליוגרפי וחיבור אוטוביוגרפי. ביוגרפיה: נולד בירושלים לרבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, אשר היה נינו של המקובל רבי אברהם אזולאי. אביו היה דור חמישי לאנוסי ספרד שעלה מהעיר פאס, מרוקו, והתיישב בחברון. אמו, שרה, הייתה ממוצא אשכנזי, בתו של המקובל יוסף ביאלר, שעלה לירושלים בעליית רבי יהודה החסיד. סבו של החיד”א היה הראשון לציון הרב אברהם בן דוד יצחקי. למד בישיבת ”יפאר ענוים” אצל רבי יונה נבון (מחבר ”נחפה בכסף”) שהיה רבו המובהק. רבו זה הרגילו לכתוב תשובות בהלכה והיה מעבד עמו את כתביו. בישיבת כנסת ישראל אצל רבי חיים בן עטר מחבר הספר אור החיים, בישיבת ”בית יעקב” אצל רבי יצחק הכהן רפפורט, ובישיבת המקובלים בית אל יחד עם רבי יום טוב אלגאזי למדו בחבורתו של רבי שלום שרעבי (הרש”ש). משפחתו אשתו הראשונה הייתה רחל בת הרב נסים ברכה מחכמי ירושלים. ממנה נולדו לו שני בנים (שאף הם היו שד”רים): הרב רפאל ישעיה, היה אב בית-דין באנקונה שבאיטליה, והרב אברהם שהיה מחכמי ירושלים. ושלוש בנות: שרה שהייתה נשואה לתושב ליבורנו, שמחה אשת הרב אברהם, בנו של הרב דוד פארדו. וקלרה שנפטרה בילדותה. בעת היותו בתוניס בשליחות הקהילה היהודית בחברון קיבל את ההודעה שנפטרה אשתו בחברון שבעה חודשים קודם לכן. הוא הסתיר זאת מאנשי המקום כדי שלא ידחקו בו ויציעו לו אישה מקהילתם. לאחר שעבר לגור בליבורנו בסוף שנת תקל”ח נשא לאישה את מרת רחל בת הרב משה הלוי מפיזה. מסעותיו את מסעותיו הארוכים תיעד החיד”א ביומן מסע שכתב לעצמו בשם ”מעגל טוב”. בד' שבט ה'תקי”ג (20 בינואר 1752) יצא אל מסעו הראשון לטובת הקהילה בחברון, שנמשך שש שנים, וחזר לירושלים ביום ד' ניסן ה'תקי”ח (12 באפריל 1758). בשנת ה'תקכ”א (1761) הוצעה לחיד”א משרת ה'חכם' בקהילה הספרדית והפורטוגזית באמסטרדם, החשובה והעשירה מבין הקהילות הספרדיות בעולם, אך הוא סירב להצעה ונשאר כמה שנים בירושלים וכיהן בה כדיין. בין שתי השליחויות מטעם קהילת חברון יצא החיד”א לקושטא כשליח יהודי ירושלים, כדי לנסות ולשכנע את השלטונות העות'מאניים לבטל מינוי לא ראוי של מנהיג לקהילה, אך נכשל במשימתו. בשבט ה'תקכ”ד (ינואר 1764) עבר למצרים והיה רב ואב בית הדין בנא אמון היא אלכסנדריה במשך חמש שנים עד ה' אדר ב' ה'תקכ”ט (14 במרץ 1769). בכ”ד סיוון (29 ביוני) בעקבות אירועים פוליטיים במצרים, חזר לארץ והתיישב בחברון. בערב ר”ח חשוון ה'תקל”ג (26 באוקטובר 1772) יצא למסעו האחרון לטובת הקהילה היהודית בחברון ממנו לא שב. בכ”ח אלול ה'תקל”ח (20 בספטמבר 1778) הוא סיים את שליחותו בליבורנו ולבקשתה של הקהילה היהודית המקומית השתקע בעיר עד פטירתו. הוא הסכים למשרה זו בתנאי שיוכל להקדיש מזמנו לכתיבת והדפסת חיבוריו, ואכן שם פורסמו מרביתם ושם גם נפטר ונקבר. בכל התקופה שבה היה החיד”א קבור בעירם, זכרו יהודי ליבורנו את פעלו: הכיסא שעליו ישב החיד”א בישיבת פירירא הוצג בבֵּית הנְכוֹת (מוזיאון) של הקהילה, [דרוש מקור] ובערבי ימים נוראים הלכו להשתטח על קברו. במסעותיו כשליח (שד”ר) הקהילה היהודית הקטנה בארץ ישראל, סייר רבות באירופה והותיר רושם בקהילות יהודיות שביקר בהן. מסעותיו הביאוהו לרחבי אירופה, ובכל מקום אליו הגיע הוא בחן את אוספי הספרים שמצא, בספריות ובארכיונים, רבים מהם בכתבי יד שלא הודפסו, מהם גם העתיק בספריו. הנצחתו בשנת תשט”ז, כאשר מלאו מאה וחמישים שנה לפטירת החיד”א, יזם הרב יצחק נסים, הרב הראשי לישראל, שחיבה מיוחדת הייתה לו לחיד”א, לפועלו ולכתביו, את העלאת עצמותיו מאיטליה לארץ ישראל, יחד עם בנו פרופ' מאיר בניהו, וידידו איש ליבורנו ד”ר שלמה אומברטו נכון. בשנת תשי”ט הקימו הרב נסים וד”ר נכון את אגודת נאמני 'יד החיד”א'. זו השיגה אישור מקהילת ליבורנו, ומרבה של ליבורנו הרב אליהו טואף, להעברת עצמות החיד”א לישראל, דאגה למקום הקבורה בהר המנוחות, לטקס ההלוויה, להעלאת דמותו של החיד”א בבתי הספר ולהקמת 'יד החיד”א' - מבנה על קברו של החיד”א כדי לאפשר עלייה המונית לקברו.