|
פריט 42:
בזם נפתלי
עוד...
|
|
|
נמכר ב: $1,900
מחיר פתיחה:
$
1,900
הערכה:
3000$-4000$
עמלת בית המכירות:
8%
מע"מ: על העמלה בלבד
|
אוהל בנוף מדבר, שמן על בד, 25x30 ס"מ, חתום וממוסגר
העבודה של נפתלי בזם הינה חדורת חזון, משלים וסמלים השאובים מהמורשת הרוחנית היהודית.
הוא משיג הבעה של רכיבים אלה על ידי שילוב הדמויות שלו עם הנוף הדרמטי של ארץ ישראל תואר דרך טקסים, מסתורין ואגדות מילדותו, הם נעים בין הביטוי של עולמו הפרטי דרך התיאור של המרחב הציבורי.
הוא יצר שפה אישית של סימנים וסמלים בעלי משמעות אינטימית ופולחן (הסירה, שבעת הקנים, פמוט, דג השבת, הקישוט המקודש של בית הכנסת חלום יעקב ועוד). בזם משתמש ברכיבים אלה כנקודת המוצא שממנה ניתן ליצור הילה קסומה שבה האובייקט הופך למיתוס. עבודתו עשירת זיכרונות אשר לעתים קרובות לובשת צורה של "תת המודע" האישי שלו.
בזם הוא צייר שעבורו התמונה היא לא פחות מאשר עברה הפואטי של המציאות. הוא מרגיש את הנוכחות של המהגרים הרואים רק את המדבר, הוא מתעמת עם העולים החדשים ועם ההיסטוריה של אבותיהם, כשהוא נותן להם עוד פעם אחת את תחושת ההמשכיות במדינת ישראל שבה כל כך הרבה זמן היה רק חלום עבורם.
נפתלי בזם אינו יוצר אמנות מחוזית. בעוד הוא שומר על קשרים הדוקים עם אלמנטים של מסורת יהודית, לציור שלו יש חשיבות אוניברסלית. זוהי שירה ומנגינה שמקצבן פורצת עוצמתו, בין השורות, באופן נחבא וגורם לרטט בארץ קסומה (מתוך מאמרו של ד"ר חיים גמזו – מנכ"ל מוזיאון תל אביב).
בראשית שנות ה 50 התמקדו ציורי של בזם בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, והופיעו בהם תיאורים מתוך חיי הפועלים והעולים החדשים בעיקר ברישומי פחם ועפרון. ציוריו, שנבעו מהשקפת עולם סוציאליסטית, גררו בעקבותיהם ביקורת רבה, במיוחד כאשר הייתה בהם ביקורת על הצבא ופעולותיו.
במהלך שנות ה- 50 הופיעו ברישומיו גם נושאים השאובים מן התנ"ך ומן ההיסטוריה הישראלית. עם זאת, הדמויות הדתיות שלו לא עסקו בדת היהודית הגלותית, אלא בישראליות המתחברת בטבעיות אל דת שורשית יותר עם מאפיינים מקומיים. בנוסף עסק בזם גם ברישום קלאסי של דמויות ודיוקנאות.
רישומיו של בזם הקנו לו בשנת 1954 את פרס הביאנלה ה - 27 של ונציה לרישום, וב – 1957 את פרס דיזנגוף, אותו קיבל על הציור "בחצר הבית השלישי" שצויר בעקבות הטבח בכפר קאסם.
בתחילת שנות ה – 60 נכנסה סימבוליקה רבה כרכיב מרכזי ביצירתו של בזם, סמלים הלקוחים מן החיים היהודיים, מחיי משפחתו ומההיסטוריה של האומה היהודית. אל חפצים פשוטים אלה יצק בזם מטען אמוציונאלי.
סמל מרכזי בציוריו של בזם הוא שולחן השבת הקשור אצלו לאבדן ולמשפחה. על גבי השולחן נראים פעמים רבות הפמוטים המסמלים מצד אחד את השבת והפן הדתי כאשר נרות השבת דולקים, או מסמלים את האסון והאובדן כאשר הנרות כבויים. גם השופר והדג מסמלים את הדת. הדג האילם מופיע לעיתים עם כנפיים כסמל לחלום, ולצדו מופיע האריה מן הפרוכת של בית הכנסת. סמל דתי נוסף המופיע הוא הסולם (סולם יעקב) שגם מסמל את העלייה לארץ. את העלייה לארץ מסמלת גם ובמיוחד הסירה, סימן לסירה בה הגיע לחופי הארץ. הארון בציוריו הוא הארון אותו הוא זוכר מבית הוריו. הצבר הפורח מתוך ההריסות מסמל לידה מחודשת.
יצירותיו נמצאות במוזיאונים ובאוספים רבים וחשובים בארץ ובעולם.
אוהל בנוף מדבר, שמן על בד, 25x30 ס"מ, חתום וממוסגר
העבודה של נפתלי בזם הינה חדורת חזון, משלים וסמלים השאובים מהמורשת הרוחנית היהודית.
הוא משיג הבעה של רכיבים אלה על ידי שילוב הדמויות שלו עם הנוף הדרמטי של ארץ ישראל תואר דרך טקסים, מסתורין ואגדות מילדותו, הם נעים בין הביטוי של עולמו הפרטי דרך התיאור של המרחב הציבורי.
הוא יצר שפה אישית של סימנים וסמלים בעלי משמעות אינטימית ופולחן (הסירה, שבעת הקנים, פמוט, דג השבת, הקישוט המקודש של בית הכנסת חלום יעקב ועוד). בזם משתמש ברכיבים אלה כנקודת המוצא שממנה ניתן ליצור הילה קסומה שבה האובייקט הופך למיתוס. עבודתו עשירת זיכרונות אשר לעתים קרובות לובשת צורה של "תת המודע" האישי שלו.
בזם הוא צייר שעבורו התמונה היא לא פחות מאשר עברה הפואטי של המציאות. הוא מרגיש את הנוכחות של המהגרים הרואים רק את המדבר, הוא מתעמת עם העולים החדשים ועם ההיסטוריה של אבותיהם, כשהוא נותן להם עוד פעם אחת את תחושת ההמשכיות במדינת ישראל שבה כל כך הרבה זמן היה רק חלום עבורם.
נפתלי בזם אינו יוצר אמנות מחוזית. בעוד הוא שומר על קשרים הדוקים עם אלמנטים של מסורת יהודית, לציור שלו יש חשיבות אוניברסלית. זוהי שירה ומנגינה שמקצבן פורצת עוצמתו, בין השורות, באופן נחבא וגורם לרטט בארץ קסומה (מתוך מאמרו של ד"ר חיים גמזו – מנכ"ל מוזיאון תל אביב).
בראשית שנות ה 50 התמקדו ציורי של בזם בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, והופיעו בהם תיאורים מתוך חיי הפועלים והעולים החדשים בעיקר ברישומי פחם ועפרון. ציוריו, שנבעו מהשקפת עולם סוציאליסטית, גררו בעקבותיהם ביקורת רבה, במיוחד כאשר הייתה בהם ביקורת על הצבא ופעולותיו.
במהלך שנות ה- 50 הופיעו ברישומיו גם נושאים השאובים מן התנ"ך ומן ההיסטוריה הישראלית. עם זאת, הדמויות הדתיות שלו לא עסקו בדת היהודית הגלותית, אלא בישראליות המתחברת בטבעיות אל דת שורשית יותר עם מאפיינים מקומיים. בנוסף עסק בזם גם ברישום קלאסי של דמויות ודיוקנאות.
רישומיו של בזם הקנו לו בשנת 1954 את פרס הביאנלה ה - 27 של ונציה לרישום, וב – 1957 את פרס דיזנגוף, אותו קיבל על הציור "בחצר הבית השלישי" שצויר בעקבות הטבח בכפר קאסם.
בתחילת שנות ה – 60 נכנסה סימבוליקה רבה כרכיב מרכזי ביצירתו של בזם, סמלים הלקוחים מן החיים היהודיים, מחיי משפחתו ומההיסטוריה של האומה היהודית. אל חפצים פשוטים אלה יצק בזם מטען אמוציונאלי.
סמל מרכזי בציוריו של בזם הוא שולחן השבת הקשור אצלו לאבדן ולמשפחה. על גבי השולחן נראים פעמים רבות הפמוטים המסמלים מצד אחד את השבת והפן הדתי כאשר נרות השבת דולקים, או מסמלים את האסון והאובדן כאשר הנרות כבויים. גם השופר והדג מסמלים את הדת. הדג האילם מופיע לעיתים עם כנפיים כסמל לחלום, ולצדו מופיע האריה מן הפרוכת של בית הכנסת. סמל דתי נוסף המופיע הוא הסולם (סולם יעקב) שגם מסמל את העלייה לארץ. את העלייה לארץ מסמלת גם ובמיוחד הסירה, סימן לסירה בה הגיע לחופי הארץ. הארון בציוריו הוא הארון אותו הוא זוכר מבית הוריו. הצבר הפורח מתוך ההריסות מסמל לידה מחודשת.
יצירותיו נמצאות במוזיאונים ובאוספים רבים וחשובים בארץ ובעולם.
