יוחנן סימון
1976 - 1905

1976 - 1905

הירקון, 1967 , שמן על בד, 92X60 ס”מ, חתום ומתוארך. חתום ומתואר מאחור. ”כאשר שבתי לישראל בקיץ של שנת 1955 השתניתי כצייר. ציוריי לא היו מופשטים (לעולם לא יהיו), אך צמחים, סלעים, עננים המירו את דמות האדם. וגיליתי מחדש את הנוף הישראלי שלנו, ובמיוחד את הנגב.” (מתוך אוטוביוגרפיה, 1964 , ארכיון יוחנן סימון). אכן, עם שובו מדרום-אמריקה, טעון באקזוטיקה שנכבש בה ביערות-העד של האמזונס, המיר סימון את נושאי הווי הקיבוץ, שהיו כה אופייניים לציוריו, בדימויי נוף קסומים-מכושפים וסמי-סוריאליסטיים. הדקורטיביות התעצמה מאד (והיא אף תתורגם לטקסטילים שיעוצבו בידי רעיית האמן דאז, פיני לייטרסדורף), ה”פנטסטיות” הפכה למסמן הבולט, כאשר הוויטאליות של הטבע הצמחי וחיותיו ביטאה חגיגה של אופטימיות ושמחת-חיים. אם דייגו ריברה ניצב ברקע ציורי הקיבוץ של סימון, הרי שעתה היה זה מקס ארנסט של יערות הקסם הסוריאליסטיים והמסתורין החושני. חרף האמור, הציור הנוכחי מפגישנו עם דמות האדם – הוא והיא בהשטחה גמורה וב”אָמֶבּואידיות” ”ז’אן-ארפּית”, אף גטטיבית לא-מעט (צורת ”אדם-עץ” צמחה בציורי סימון כבר לקראת 1960). באופק הרחוק נאתר סכימה לבנה של מבנים עירוניים (סימון עזב את קיבוץ גן-שמואל ב- 1952 ועבר להתגורר בתל אביב. מ- 1961 התגורר בהרצליה-פיתוח, ומאוחר יותר, בכפר-שמריהו). לא אחת, נופיו של סימון המאוחר היו מדבריים, כאשר האורגאניות עודנה נוכחת בייצוגי הסלעים והעננים, וכאשר ”ספינה” מופשטת ממוקמת בלב הנוף. ציורנו הנוכחי, שבקדמתו סירה (פנס תלוי מאיר מחרטומה) ובה יושבים בני-זוג, מפגיש ים ושדה נרחב (”אדם-עץ” בטבורו), שבקצהו הרחוק העיר. מן הסתם, עיבוד דמיוני לנופי הרצליה-פיתוח דאז. האורגאניות של הדמויות והצמחים פוגשת בגיאומטריות של ”העיר” ושל האנך החוצה את הציור. ערכי ההפשטה (סוף כל סוף, סימון, ריאליסטן ככל שהיה, נמנה על חברי ”אופקים חדשים” עד 1956) משולבים ב”פנטסטיות” וחוברים לדימוי של אהבה רומנטית (הצמד השט בים לאור-ירח) המפגישה אדם וטבע. יוחנן סימון המיר את גן- העדן של הקיבוץ בגן-העדן של דמיונו, של אהבתו לרעייתו ושל חייו הבורגניים הטובים. עולם חלומי השתלט על העולם הריאלי ואישר מרחב חיוני וארוטי המהלך קסמיו על האמן, הפלגתו של אמן אל ספקטקל שכולו צמיחה והתהוות שאינן נגועות בשום אלימות ורוע. גדעון עפרת