Auction 3 Part 2
May 6, 2020
Israel
 Hamatechet 6 , Kadima

We are glad to announce our Third auction of Numismatic items. Most of the items offered here are coming from a private collection and never been on the market before.

The auction comes in two parts:

The first: includes coins, Bank notes , Medals, tokens and other paper means of payments mainly from Palestine and Israel.

The second: " The Jerusalem collection" (part 1) that includes Palestine Currency Board Notes, WWII camp notes, a group of Israeli error notes, a rare group of Israeli Jewish tokens and gold Coins collection (There is no Buyer Commission on Gold Item) . "The Jerusalem collection" is one of the best collections in the world related to Palestine and Israel numismatic items, some of the items never offered before and represent the highest quality offered on the market today. The owner carefully chose the best quality items for his collection. We are proud for the part we took in building his collection and for the opportunity to sell it.

Eretz auctions guarantee a precise identification, dating, description of condition and rarity of the items we offer.

We allow up to 12 installments for Payment in this auction under certain condition and by prior agreement. Please contact for term in advance

The estimates represents the fair market value of the items offered. There is no reserve price and all bids are real.

Items can be examined in person by prior arrangement. 

The auction has ended

LOT 342:

Poland Lodz Camp 50 Mark note , Campbell 4207 in grade AU-UNC PCGS AU 58 PPQ Rare Note

Start price:
$ 1,200
Estimated price:
$1,500 - $1,800
Auction house commission: 20% More details
VAT: 17% On commission only
Users from foreign countries may be exempted from tax payments, according to the relevant tax regulations

Poland Lodz Camp 50 Mark note , Campbell 4207 in grade AU-UNC PCGS AU 58 PPQ Rare Note
בגטו לוד'ג הונפקה סדרת שטרות בעריכים 1, 2, 5, 10, 20 ו50 מארק. השטרות הונפקו ב 15 למאי 1940 ונחתמו על ידי חיים מרדכי רומקובסקי ראש היודנראט בלוד'ג. כבר בזמן החיים בגטו הפיצו התושבים בגטו זיוף של השטר בערך 2 מארק והוא הוצא משימוש כבר באותם ימים. באינצקלופדיה על גטו לודג' בערך אותות הצטיינות) נכתב: "הנשיא רומקובסקי חשב מזמן להעניק אותות הצטיינות לעוזריו רבי הזכויות... מאחר שהוא שלט בפועל כנסיך במדינתו הקטנה במיוחד במשך שלוש השנים הראשונות של הגטו - נדבקו בו גינונים של מושל ריבוני... בחורף 1943-44 ציווה להדפיס תעודות (דיפלומות) כמכתבי לואי למתנה ששלח לאנשים אחדים, שנתכבדו בסדרת שטרי כסף של הגיטו בחתימת ידו של 'הנשיא'".
גטו לודג' היה אחד מן הגטאות הגדולים בפולין הכבושה. הוא נכלל בשטח שסופח לגרמניה והיה קרוב למחנה ההשמדה חלמנו. שטח הגטו היה רק ארבעה קמ"ר, מתוכם רק 2.5 קמ"ר בנויים. בשטח זה נדחסו למעלה מ-200,000 תושבים היהודים של לודז' וסביבתה. 877 נותרו בגטו כשהרוסים שחררו את האזור, וכ-10,000 שרדו את המלחמה במקומות אחרים.
הקמתו של הגטו נקשרה לסדרה של צעדים נגד היהודים, שבמסגרתם הם נושלו מעסקיהם ורכושם ונאלצו ללבוש טלאי צהוב. מאז פלישתה של גרמניה לפולין, יהודים רבים, בעיקר המנהיגות האינטלקטואלית והפוליטית, נמלטה לאזור הממשלתי או מזרחה לפולין הכבושה באזור הסובייטי. ב-8 בפברואר 1940 הגרמנים הגבילו את מגורי היהודים לרחובות מסוימים בעיר העתיקה של לודז'. במהלך החודשים שלאחר מכן, גדרות עץ ותיל הוקמו סביב האזור כדי לנתק אותו משאר חלקי העיר. אישים שאינם יהודים פולנים וגרו באותו אזור נאלצו לעזוב את בתיהם ולעבור לאזורים אחרים בעיר. הגטו נחתם וננעל באופן מוחלט ב-30 באפריל 1940.
כדי להבטיח את הנתק בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית של העיר, הנאצים הפעילו יחידות משטרה שיועדו לסיורים היקפיים. כמו כן הוקמה משטרה יהודית בתוך הגטו כדי להבטיח שאף יהודי לא ימלט. ב-10 במאי נכנסו לתוקף צווים האוסרים על כל קשר מסחרי בין יהודים ושאינם יהודים בלודז'. בראש היודנראט של הגטו עמד חיים מרדכי רומקובסקי (1877-1944) שנחשב לאחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה של השואה. הוא קיבל סמכויות חסרות תקדים על ידי השלטון הנאצי, שהסמיך אותו "לנקוט בכל האמצעים הדרושים" כדי לשמור על סדר בגטו.
רומוקובסקי היה משוכנע שפריון יהודי יבטיח את הישרדותו של הגטו.רומקובסקי אימץ סגנון מנהיגות אוטוקרטית כדי להפוך את הגטו לקומפלקס תעשייתי עצום של ייצור מוצרים למען גרמניה. הוא אילץ את האוכלוסייה לעבוד 12 שעות ביום למרות התנאים הקשים מנשוא, כדי לייצר בגדים, מוצרי עץ ומתכת וציוד חשמלי עבור הצבא הגרמני. אולי בגלל התפוקה הגדולה, גטו לודז' הצליח לשרוד זמן רב לאחר שחוסלו כל הגטאות האחרים בפולין הכבושה. היודנראט נחשב למאורגן יחסית ואף סיפק שירותים קהילתיים יוצאי דופן יחסית לגטאות אחרים, כמו שירותי מזון, בריאות, חינוך, דואר, תרבות ודיור. עם זאת, רומקובסקי גירש באופן שיטתי פעילים פוליטיים פוטנציאליים או כל מי שהייתה לו את היכולת להוביל את ההתנגדות לנאצים, ואילו המקורבים לו נהנו מתנאים טובים יותר מיתר האסירים. התנאים היו קשים והאוכלוסייה הייתה תלויה לחלוטין בשלטונות הגרמנים. בגטאות אחרים ברחבי פולין, שגשגה "תעשייה" נסתרת שהתבססה על הברחות של מזון ומוצרים בין הגטאות והעולם שבחוץ. בלודז' לעומת זאת, זה היה כמעט בלתי אפשרי עקב ההקפדה החמורה והמיעוט הגרמני שישב בעיר. היהודים היו תלויים לחלוטין בשלטונות הגרמניים וביודנראט בכל הנוגע למזון, תרופות וציוד חיוני אחר. כדי להחמיר את המצב עוד יותר, המטבע החוקי היחיד היה מטבע שנוצר במיוחד בגטו. כדי להתמודד עם הרעב, היהודים סחרו ברכושם ובכסף שנותר להם על מנת לקנות שטר זה, ובכך נושלו מרכושם הפרטי.
היודנראט נאלץ להתמודד רבות עם המגפות והמחלות שפשטו בגטו. ציוד רפואי היו מוגבל והצפיפות הייתה איומה. כ-164,000 אנשים נאלצו להצטופף באזור של 4 קילומטרים רבועים, מתוכם רק 2.4 קילומטרים היו ראויים למגורים. אספקת הדלק הייתה נמוכה מאוד ואנשים שרפו כל מה שיכלו כדי לשרוד את החורף הפולני הקשה. כ-18,000 איש מתו מרעב בשנת 1942, ובסך הכל, כ- 43,500 אנשים מתו בגטו מרעב ומחלות.
בגטו לודז' הוקמה מערכת חינוך מהמאורגנות בתולדות הגטאות. לפי הפקודה הגרמנית עברו לתוך הגטו כל בתי הספר העבריים בלודז', שבהם למדו 90% מהתלמידים היהודיים. מערכת החינוך כללה בית יתומים, בית ספר מקצועי, שני בתי ספר תיכוניים, בית ספר דתי, מחנות יום ובתי ספר יסודיים. תחילה היה ניסיון לקיים את מערכת החינוך כפי שהייתה לפני המלחמה, אך מהר מאוד הפכה הזנת הילדים אחד מיעדיה העיקריים. כבר בתחילת 1941 נסגרו חלק מבתי הספר בגלל המחסור במבנים בגטו, ואחרי חופשת הקיץ נסגרו כל בתי הספר. תוכניות חינוך נוספות קוימו בגטו, ביניהן תוכניות שניסו לשלב עבודה עם שיעורים.
הגירושים
הצפיפות בגטו הוחרפה כש-40,000 אנשים בעיקר מטרזיינשטט, יושבו מחדש בגטו לודז'. ב-20 בדצמבר 1941 הודיע רומקובסקי כי 20,000 יהודים יגורשו מהגטו, והם ייבחרו על ידי היודנראט מבין הפושעים, האנשים שסירבו לעבוד ועוד. עד ספטמבר 1942, רומקובסקי ויהודי לודז' למדו שגירוש פירושו מוות, בעיקר כשראו שמטענם של המגורשים הוחזר לגטו לעיבוד מחדש. הם היו עדים לפשיטה הגרמנית על בית החולים לילדים, שבה כל החולים נלכדו, הוכנסו למשאיות ולא נראו שוב. אנשים החלו לחשוד בגורלם של חבריהם שגורשו. פקודה גרמנית חדשה דרשה כי 20,000 ילדים יהודים יימסרו לגירוש. התעוררה מהומה בגטו על מי צריך לוותר. לאחר ששקל את האפשרויות, רומקובסקי היה משוכנע יותר מתמיד, כי הסיכוי להישרדות יהודית תהיה רק בעבודה פרודוקטיבית לרייך. הוא פנה להורי הילדים בגטו בזו הלשון:
מכה חמורה פגעה בגטו. הם מבקשים מאתנו לוותר על הטובים ביותר שיש לנו - הילדים והקשישים. הייתי ראוי שיהיה לי ילד משלי, אז נתתי את השנים הכי טובות בחיים שלי לילדים. אני כבר חייתי ונשמתי עם ילדים, אך אף פעם לא תיארתי לעצמי שאאלץ לספק את הקורבן הזה למזבח בידיים שלי. בגילי המבוגר, אני חייב להושיט את ידי ולהתחנן: אחים ואחיות! מסרו לי אותם! אבות ואמהות: תנו לי את ילדיכם!
למרות הזעזוע, להורים לא הייתה ברירה אלא למסור את ילדיהם לגירוש. חלק מהמשפחות התאבדו כדי למנוע את הבלתי נמנע. גורלו הסופי של גטו לודז' נדון בין בכירי הנאצים כבר בשנת 1943. היינריך הימלר קרא לחיסולו הסופי של הגטו, עם קומץ של עובדים שיועבר למחנה ריכוז מחוץ ללובלין, ואילו שר החימוש אלברט שפר דגל בהמשך קיום הגטו כמקור של כוח עבודה זול, דבר הכרחי במיוחד כשהמלחמה פנתה עורף נגד גרמניה. בשנת 1944 היווה גטו לודז', עם כ-70,000 תושביו, הריכוז הגדול ביותר של יהודים במזרח אירופה. הגטו הפך למחנה עבודה אחד גדול, שבו הישרדות תלויה אך ורק ביכולת לעבוד. בתי הספר ובתי החולים נסגרו, ומפעלים חדשים, כולל מפעלי חימוש, הוקמו. כוחות סובייטיים היו במרחק של 60 קילומטרים משם והתקדמו במהירות, והניצולים חיו על שמועות עקשניות של ישועה. ואז, לפתע, הסובייטים הפסיקו את התקדמותם. בקיץ של שנת 1944, הגרמנים החליטו להתחיל בחיסול הדרגתי של האוכלוסייה שנותרה. מ-23 ביוני ועד 15 ביולי, כ-7,000 יהודים גורשו למחנה ההשמדה חלמנו, שם נרצחו. פקידים גרמנים החליטו להעביר את היהודים שנותרו, כולל רומקובסקי, לאושוויץ, וחיסולו של הגטו החל במהירות. ב-28 באוגוסט 1944, נרצחו באושוויץ אלפים מתושבי המחנה, כולל רומקובסקי ומשפחתו. כמה מאות אנשים בודדים נותרו בגטו עד הגעת הכוחות הרוסים